רוקמת בצבע רקמות חיים - גילי (מבצרי) זיוון

עסק משותף, 1-28/9/2016 - קפה גותה

כשעלה נושא שיתוף הפעולה בין עסקים בשדרות לאומנים באזור חיפשתי חנות טקסטיל... משהו ברכות של הבד התחבר בדמיוני לרכות חמוקי השדות בנגב המערבי. שרון קן-דור מחבורת אום-קולטור הפנתה אותי לאדל רובין, אישה נמרצת שמארגנת בהתנדבות קבוצת נשים יוצאות אתיופיה לרקמה ותפירה. פגשתי את הקבוצה ברגע משברי. הן נאלצו לעזוב את מקום התכנסותן הישן בשדרות ולעבור למכללת ספיר למרכז לאומניות, יוזמת הרקמה החלה לגסוס והן פנו לכיוון של תפירה. 

כבר בפגישתי הראשונה עם הרוקמות הבנתי שיש בידן אוצר נפלא. ראיתי רקמות ססגוניות ביותר, של בעלי חיים ובעיקר צורות גיאומטריות. אספתי כמה פיסות של רִקמות ישנות וביקשתי רשות לקנותן לשלבן בעבודתי על קנבס. במקביל הגיעה אסתר, מתנדבת נמרצת מקיבוץ גבים, מומחית לתפירה, לתמוך בפרויקט. תגובתה הייתה כשלי: 'אל תוותרו על האוצר הטמון בכפות ידיכן! הרקמות הנועזות שלכן הן ייחודיות ואטרקטיביות!' מפגש זה בינינו לבין הרוקמות הוותיקות, יוצאות אתיופיה, חידש את פרויקט המזוזות הרקומות. 

הנשים הרוקמות מכינות פיסות רקמה המוכנסות לבית המזוזה השקוף וכך מתקבלת מזוזה יפיפייה לתלות בכניסה לבית. כך גם נוצר חיבור בין תרבות צבעונית משם, למסורת ותרבות יהודית משותפת, ולאסתטיקה שמושכת בייחודה כל עין. ומה קרה לבדי הציור שלי? בסדרת הציורים הראשונה, שאפשר לקרוא לה "רוקמת נופי חיים", נופי הנגב המערבי על ביתרונותיו ושדותיו הפכו לקרקע בה נשזרים צבעים חדשים. נופי חיינו משתנים עם קליטתם של עולים בעלי צבע, ותרבות שונה. 

בציור הראשון שקראתי לו "ממעמקים" עולה צעקת הבדידות וקשיי ההתערות בחברה הישראלית. כמו זרועות מושטות אל-על צועק העולה/השתיל על תלישתו מנוף גידולו הטבעי ונעיצתו בנוף זר ומנוכר. אך בו זמנית בהמשך הציור משתלבות פיסות רקמה אתיופית בלב ליבו של הנוף (הטופוגראפי והאנושי, הטבעי והתרבותי) ומעניקים לו עוצמות וצבע שמעולם לא זכה להם. 

הציור השני, "מרקמים ורִקמות" הוא ציור של השתלבות והשפעה הדדית. צבעי הרקמה כמו פורצים החוצה ומשפיעים על סביבתם. לצד התנועה האופקית של זרמי הצבע והחיים יש בעבודה גם מתח בין שמים לארץ. סולמות עולים ויורדים, עצים שכביכול עומדים על קצות האצבעות כדי לשבור את תקרת הזכוכית...ועליונים המרכינים ראש להקשיב לשירתם של תחתונים. 

הציור השלשי שקראתי לו "בדידות מזהרת" גם הוא עוסק בנוף (הפעם מאד אקספרסיבי) המתעורר כתגובה לצבעוניותו של המוטיב (עץ אולי?) הזר שנשתל בתוכו. והזר? מקבל עוצמה חדשה ומלבלב בהתרגשות משום שבמקום החדש הוא ייחודי ומיוחד ואיננו נופל לשורת ההרגל והמוכר. 

בסדרת הציורים השנייה שאפשר לקרוא לה "סיפורי מכחול ומחט" קרה לי דבר מרגש. לא הגעתי אל הציור מהזווית של 'קליטת עליה' ומהניסיון של שילוב החדש במוכר ובמקומי. לא יצאתי מתבניות הנוף שבו אני מצויה רוב ימיי, ולא בדקתי את השתרשות העולה הזר בנוף זה. הציור נולד מתוך הבד הרקום. פיסת הרקמה כמו אמרה לי 'אינך רואה כי אני חלק מסיפור גדול יותר?', ומה שנותר לי היה להשלים את החסר ולשבץ את הרִקמות בסיפור כולו על צבעיו ומרקמיו. 

כך צמח סיפורו של הליצן הצבעוני שמזכיר לי דמות מספר אגדות מסתורי ולציור קראתי "מסכה, צורות וצבע". כך נולד הציור המוזר על "ההלך" המניף בד לבן, שקוף כמעט, בדרכו הססגונית והמוארת אל העתיד. ומה בהמשך? אינני יודעת לאן יובילו אותי חוטי הרקמה הצבעוניים... אבל אני יודעת שמפגש האופקים ביני לבין הרוקמות יצר כמה תנועות מעניינות ומאתגרות עבור כל השותפות במעשה היצירה.


התערוכה תוצג בקפה גותה החל מיום חמישי ה-1/9 ועד 28/9.